התייחסות התורה לנושא ההליכה אחרי הרוב

בשיעורים האחרונים ניסיתי להוכיח, ממקורות שונים, שלציבור גדול ישנה בדרך כלל נטיה חזקה ומרכזית ל"היסחפות" ולנהיה אחרי דרכי התנהגות "משותפות". כמות גדולה של אנשים נוטה בדרך כלל להתנהג בצורה דומה ואחידה, ופעמים רבות ציבור כזה גם טועה בדרך ההתנהגות. התגובה של ציבור, על פי הרב קוק שהבאנו בשיעור הקודם, היא חדה, מושפעת מאוד ונתונה למצבי רוח הרבה יותר מאשר התנהגותו של היחיד.

האם יש לזה פתרון? או, במילים אחרות, מהי הדרך שהתורה מציעה לנו בהתמודדות עם התופעה? כדי לענות על השאלה ברצוני לצטט דברים שהבאתי בשיעור על חודש אלול בשנה שעברה:

"למרות שאנו נמנעים בדרך כלל בשיעורים של שור"ש מהתייחסויות אקטואליות או מהבאת דוגמאות הקשורות לחיינו החדשותיים, ברצוני להביא כתבה שנתקלתי בה בזמן האחרון העוסקת בהצגה הרצה ממש עכשיו על בימת התיאטרון. מראש אני מציין שהתייחסותי היא לכתבה שקראתי ולא להצגה עצמה אותה לא ראיתי. הכתבה עסקה בהצגה "מניין נשים" ופתחה בתיאור סצינת הפתיחה של ההצגה. בשלב הפתיחה, על פי הכתבה, עומדות על הבמה עשר נשים, אותן מתארת הכתבה כ"נשים מלאות חיים ושמחה, כל אישה עם אופיה המיוחד ולבושה המביע את דרכה בחיים". לאט לאט מתחיל קריין לקרוא הלכות מתוך הלכות צניעות מהשולחן ערוך, הנשים על הבמה מתחילות להתלבש, להאריך שרוולים וכו' עד שבסופו של דבר הופכות כל הנשים, לדברי הכתבת, לעיסה משוללת צבע ולגוש לא מזוהה של יצורים נטולי אישיות פרטית ואופי עצמאי. לא נכנס כאן כמובן למגמתיות של הכתבה ולאופן הכתיבה המעיד על חוסר היכרות מוחלט עם עולם הצניעות ההלכתי, אך ברצוני להשתמש בדמויים של כתבת המאמר כדי לבנות ולתאר מערכת התייחסות הפוכה לאותו מקרה.

על הבמה ניצבות עשר נשים, אותן נשים שתוארו כבר, כולן לבושות בבגדים העונים על הגדרות הצניעות המחמירות ביותר וכולן מדברות. אחת מתארת את אהבתה לילדים ואחת את עולמה הרוחני. השלישית אוהבת פילוסופיה והרביעית התחברות ריגשית. לכל אחת האופי שלה, דרך החיים שלה ואישיותה המצודדת. לאט לאט מתחיל קריין (כדי לחסוך נשתמש שוב באותו קריין שדיבר לפני כן, אך הפעם חשוב מאוד לציין שהקריין הוא דווקא גבר) לקרוא לנשים רצף של הוראות לבוש, הוראות של האופנה האחרונה והשלטת, עליהן להשיל כמה שיותר בד מלבושן, לחשוף מטרים של גוף, להבליט עוד ועוד אברים מרכזיים בגופן (על פי הוראותיו של הגבר הקריין)... לאט לאט הופכות כל הנשים לעיסה אחידה, האישיות הפרטית של כל אחת נעלמת ופחות ופחות משנה מה הן אומרות ומה אופיין המיוחד... האופי הפרטי נעלם ונשאר הגוף, האחיד.

כמו שכבר ציינתי אין ברצוני להיכנס כאן לנושא הצניעות ומשמעותו (למרות שללא ספק זהו אחד הנושים המרכזיים שבמחלוקת בין הדת היהודית לעולם הסובב אותה) אלא לעיקרון של ההלכה מול האדם- האם הלכות הצניעות מגבילות את האשה השומרת עליהן? האם הן חונקות את אישיותה הפרטית? האם ההלכה משתלטת על נטיות ליבו של השומר אותה? הטענה שברצוני להעלות על פי הדוגמא בה נקטנו היא שדווקא הלכות הצניעות, בדוגמא שהבאנו, הן אילו שמאפשרות לנשים לחשוף את פנימיותן, את הצד החשוב של אישיותן ודרכם האמיתית בחיים."

האם התורה ודרך המצוות הן "טבעת חנק" סביב צווארנו? האם נועדנו להיות "עיסה אחידה של אנשים" או ההיפך?
לדעתי (כפי שכבר הבעתי אותה בציטוט מתוך השיעור של אלול), דווקא החלת החוקים ה"חיצוניים" על התנהגותו של האדם ומניעתו מהיסחפות אחרי היצרים והתאוות הגופניות מציבה אותו במצב של יכולת הבעה עצמית. התאוות החיצוניות, שהתרבות המודרנית כל כך מדגישה ומפארת, גורמות לאיבוד איזו שהיא מהות עצמית, גורמות לטשטוש הרצון הפנימי האמיתי של כולנו- ולכן הן גורמות גם להתנהגות אחידה של ציבורים ענקיים. כפי שכבר הוכחנו מספר פעמים בשיעורים האחרונים, רוב בני האדם הם בעלי מהות פנימית חיובית, בעלי רצונות חיוביים ושאיפות לטוב, אולם רצונות פנימיים אלו ניתנים לטשטוש בקלות רבה. בסופו של דבר, אחת השיטות לחשיפת פנימיות האדם היא דווקא הסתרת החיצוניות. כאשר האדם שקוע בחיצוניות, חושף אותה והופך אותה למרכז חייו, היא ממילא מעמעמת את הפנימיות שלו, ומסתירה צדדים עמוקים יותר באישיותו. אחת הבעיות המרכזיות בדרך החיים שלנו (וללא ספק אחד ההבדלים המשמעותיים בין דרך החיים התורנית לזו של העולם המודרני) היא מידת ההחצנה. אנחנו רגילים היום לראות בחיצוניות את חזות הכל, ציבורים שלמים משקיעים בעולמם החיצוני כוחות נפש וממון עצומים ורודפים, כחלק משגרת חיים, אחרי עוד ועוד פרסום והחצנה. לדרך חיים כזאת יש בהכרח השפעה קריטית (ולא חיובית) על אישיותם של הבוחרים בה, החיצוניות הגסה והתובענית הופעת למאפיין אמיתי יותר ויותר בחייהם והם הופכים להיות הדמות שאותה "משחקים" בחיי היום יום, גסה יותר, קשה יותר ופחות אמיתית ממה שהם באמת. לא בכדי חייהם הפרטיים של רבים מ"כוכבי" העל של התרבות המודרנית הם הרוסים ונטולי סיפוק מינימלי... האמת האנושית שבהם מסתתרת אחרי הדמות המוחצנת והם הופכים להיות פחות עצמם במאבק הגדול הזה.

שוב, לענ"ד הפתרון הוא דווקא המלחמה בחיצוניות והמאבק ביצרים הגופניים של האדם. האדם הוא יצור מורכב מאוד, עם מספר גוונים: צד טוב וצד רע, צד חיצוני וצד פנימי, צד תאוותי וצד רגוע, צד עמוק וצד שטחי וכדומה. כאשר האדם מחזק צד אחד באישיותו, בכל אחד מהתחומים שציינו, הרי שהדבר בא בהכרח על חשבון הצד השני. בדיוק כמו שאת מקורותיו הכספיים של האדם אי אפשר לחלק ליותר מידי כיוונים, כך גם כוחותיו הנפשיים וגווני אישיותו יכולים להיות מנוצלים בצורה מוגבלת. כאשר אתה משקיע בחיצוניות- אתה מאבד את הפנים, וכאשר אתה שוקע בתאוות- אתה מאבד את הצד החיובי שבך.

על פי כל האמור ניתן להסיק שמלחמתה של התורה בחיצוניות, בתאווה, ובצד הפחוּת של האדם היא ממילא גם מלחמה בהיסחפות אחרי הרוב. עצם הצבת היעדים בתחום של המלחמה בהחצנה נותנת לאדם יכולת לעמוד בחלק גדול מהנסיונות של כפיית המחשבה המודרנית. האדם הוא פנימי יותר, ולכן ממילא הוא פחות מקבל את השפעתו (הלא כל כך חיובית) של הרוב הגדול. במילים אחרות: ככל שתהיה יותר אתה עצמך יהיה לך יותר כוח להתמודד עם כפיית המחשבה המודרנית, והדרך הנכונה להיות יותר אתה עצמך (או את עצמך, כמובן...) היא לחיות את האני הפנימי ולא את זה החיצוני. התורה מציבה בפני האדם יעדים בתחום זה, ולכן היא מתאימה ליצירת אורח חיים פנימי יותר, עמוק יותר ופחות מוחצן.

ישנם עוד כלים שבהם משתמשת התורה כדי למנוע מהאדם להפוך לחלק מהעיסה הכללית של הרוב בעולם, חלקם כלים מעשיים מאוד (כל נושא ההתערבות בגויים, לדוגמא, הוא מוגבל מאוד, ולא רק בנישואים, חז"ל גזרו מספר גזירות שכל עניינם הוא למנוע "קירוב דעת" מיותר בין יהודים לגויים), וחלקם כלים רוחניים יותר כמו אופן לימוד תורות אחרות, השלבים שבהם מותר לגשת ללימוד דברים חיצוניים, דרכי העברת התורה ועוד...

הגישה היא מעורבת, מצד אחד התורה מתייחסת לעם ישראל כאל קהילה אחת שלימה, עם מוסדות קהילתיים וסמכות גדולה למנהיגים (סמכות השואבת כוחה מן התורה), ומצד שני יש מקום וצורך בחשיבה ובהתפתחות עצמית. אוכלוסיות שונות בעם ישראל אימצו חלקים מהדרכים הללו בצורה חזקה יותר מאשר דרכים אחרות, כמו החסידות שהדגישה את הקהילתיות ושיעבוד מסויים של המחשבה לכלל, אבל באופן כללי התורה אינה מקבלת שיעבוד מוחלט לדעתו של אחר. כל דבר יש לבחון בשכל, בחשיבה עצמאית ובצורה אישית, ורק אז לקבל החלטות. הגישה הביקורתית היא (לפעמים יותר מידי) חלק אינטגרלי ומהותי מאוד של אופן לימוד התורה וההתקדמות הרוחנית של האדם בישראל וכמעט שום דבר לא מתקבל כמובן מאליו, עד שכל הש"ס מלא בדעות שונות וגישות המתפלגות לאלפי גוונים. בתחום פסיקת ההלכה הסופית כל העם כפוף לסמכות אחת, אך בדרך לשם יש מקום רב למאבק דעות, למגוון דעות ולהסתכלות אישית.